משה ואח' נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ

בפני

כב' השופטת אילונה אריאלי

התובעים

1. חיים משה

2. אריה משה

נגד

הנתבעת

חברת פרטנר תקשורת בע"מ

פסק דין

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

מדובר בתביעה קטנה בסך של 2,972 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 2.6.2009 התקשרו התובעים עם הנתבעת בעסקה שבגדרה קיבלו ששה מכשירי טלפון סלולאריים בחינם, בשיטה של "חיוב זיכוי". לאחר שנתיים התובעים שמו לב לכך שלגבי אחד מן המכשירים לא זיכתה אותם הנתבעת על הסכומים בהם חוייבו.

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף, הואיל והיא מבוססת על עילות שכבר נטענו על ידי התובעים בתביעה קטנה קודמת שהגישו נגדה - בת"ק 42380-05-10. אותה תביעה נדונה בבית משפט זה וניתן בה פסק דין ביום 1.3.11. לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה שעניינה אותה עסקה ובאותה מסכת עובדתית ולכן מדובר בעילה זהה לחלוטין לעילה בתביעה דנן. התובעים לא ערערו על פסק הדין, בו נפסק לזכותם סכום ששולם כבר במלואו על ידי הנתבעת, והם מנועים עתה מלתבוע את הנתבעת שוב באותה עילה, מחמת מעשה בית דין.

התובעים טוענים, בתגובתם לבקשה, כי נושא עלות המכשירים לא עלה בתביעה הקודמת כלל וכלל וכי רק לאחר שנתיים מיום העסקה הם שמו לב להפרשים בין החיוב עבור המכשירים לבין הזיכוי, וזאת כאשר הם ניידו את הקווים לחברת סלולר אחרת. בדיון שהתקיים בפני אתמול טען התובע: "...לא ראיתי בעיה כשהגשתי את התביעה הראשונה, לא בדקתי זיכוי חיוב, מי בדק את החשבוניות חיוב זיכוי? אפשר לבדוק את החשבוניות של אורנג'?" (ראה עמ' 1 שורות 14-16 לפרוטוקול). התובע אישר כי תביעתו מתייחסת לאותה עסקה מיום 2.6.2009 וכי הסכום אותו הוא תובע הינו עבור תקופה של שנתיים - מיום שהצטרף באותה עסקה לנתבעת ועד שהחליט לבטל את התקשרותו עמה ולנייד את המכשירים לחברה אחרת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.

מכח הכלל של "השתק עילה", מונע פסק-דין שניתן בתובענה אחת התדיינות נוספת בין בעלי הדין, לא רק בפלוגתאות שנדונו בפועל והוכרעו בפסק-הדין, אלא גם בטענות ובנימוקים שכלל לא הועלו לדיון במסגרת ההתדיינות הראשונה, ובלבד שבאותה עילת תביעה מדובר בכל אחת מן ההתדיינויות. תובע שזכה בפסק-דין או שתביעתו נדחתה, אינו יכול לחזור ולתבוע את הנתבע בגין אותה עילה בטענות משפטיות או בנימוקים עובדתיים חדשים שלא העלה בהתדיינות הראשונה. השאלה האם מדובר באותה "עילה" הינה – האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו בתובענה אחת, כאשר השיקול הקובע הוא שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ראה: נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 27-78).

התביעה הראשונה שהגישו התובעים והתביעה דנן, עילתן הינה הפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 2.6.2009. יש לראות במסכת העובדות המהוות תשתית לכל אחת מן התביעות משום "עסקה אחת", שמבחינת נוחות הדיון ויעילותו היה מן הראוי לאחדה בתביעה אחת. הכלל הוא, שכאשר מדובר בהפרת חיובים שונים בחוזה אחד, הרי שאם עילת התביעה הבשילה והתגבשה כבר במועד הגשת התביעה הראשונה, היה על התובע לכלול במסגרת תובענתו גם את החיוב האחר, שכן שתי העילות התמזגו ובאו לעילה אחת שמקורה בזכות הנפגע לקיום החוזה (ראה: נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 78; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית עמ' 128).

התובע מס' 1 אישר כי תביעתו מתייחסת להפרת ההסכם מצד הנתבעת החל מיום כריתתו ובשנתיים שחלפו עד לביטולו על ידי התובע. מדובר, אם כן, בעילת תביעה שהתגבשה והבשילה כבר בעת שהוגשה התביעה הראשונה. עמדה לזכות התובעים האפשרות הפרוצדורלית למצות את זכותם במסגרת התובענה הראשונה, על ידי תביעת מלוא הסעדים בגין ההפרות שלטענתם בוצעו כלפיהם על ידי הנתבעת. העובדה שנשמטה מן התובע או נעלמה מעיניו טענתו להפרת חיוב הנתבעת לזכותו עבור כל המכשירים, איננה מצדיקה, כלשעצמה, דיון חוזר בהפרת חיובי הנתבעת על פי אותה עסקה.

על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות בסך של 500 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה, אחרת – ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.